שוב התרעה, שוב אזעקה, ושוב – יורדים במדרגות, מטה, מטה, עמוק מתחת לפני הקרקע, היכן שבטוח, היכן שמוגן. השהייה הארוכה במקלטים, בתחנות רכבת תחתית ובחניונים תת־קרקעיים, גרמה לנו להרהר לא מעט: מה בעצם מתרחש שם מתחת לפני האדמה. אם נרד קצת יותר עמוק, קצת יותר פנימה, האם נמצא אנשי חפרפרות עיוורים בתעלות הביוב? נטייל ברשת של בונקרים אטומיים? נגלה שהעולם בעצם שטוח ושמרכז כדור הארץ הוא בסך הכול קונספירציה? קונספציה? אולי. ואולי אפשר לקרוא על האופן שבו אחדים מהסופרים הגדולים ביותר דמיינו את בטן האדמה, ואת הירידה אליה. למעשה, ישנו ז׳אנר שלם של ספרות ספקולטיבית שעוסק במסעות תת־קרקעיים ובמה שקורה שם למטה, ממש מתחת לרגלינו.
המפורסם שבהם הוא ״
מסע אל בטן האדמה״ של ז׳ול ורן, שבו פרופסור שמתמחה במינרלים, והאחיין שלו, יוצאים להרפתקה אדירה אל מרכז כדור הארץ. הם יורדים לשם דרך פתחו של הר געש איסלנדי ומגלים חפצים, שלדים, פטריות ואפילו יערות. ב״תופת״, חלקה הראשון של ״
הקומדיה האלוהית״ מאת דנטה אליגיירי, מתואר בפירוט מסע הדרגתי דרך תשעת מדורי הגיהינום, המצויים מתחת לאדמה. דנטה, בליווי המשורר הרומי ורגיליוס, מתאר את הדרך החל מהמעגל הראשון, הלימבו, ועד למעגל האחרון, זה של הבוגדים. גם ב״
מכונת הזמן״ של ה.ג׳. וולס, המצב מתחת לפני הקרקע אינו בכי טוב. גיבור הספר, מדען שנוסע קדימה בזמן, מגלה גזע של קניבלים, דמויי קוף, שחיים מתחת לאדמה, ויוצאים החוצה רק כדי לצוד אנשים. יש עוד ספרים רבים שיכולים לקחת אותנו למסע תת־קרקעי, ורובם מדמיינים מרחבים מסויטים, משונים, ולכל הפחות אפלים. אנחנו, מצידנו, יכולים להזדהות.
