אחת הפריווילגיות הגדולות של עבודה בחנות ספרי יד שנייה, היא שיוצא לנו להיות עדים שקטים להיסטוריה האישית של הקוראים הקודמים של הספרים. אנחנו פותחים ספר כלשהו מערימה אקראית, ומגלים בפתחו הקדשה מתוקה מאם לבנה, או מנערה לאהובה, או מנכד לסבתו. אנחנו מדפדפים הלאה ורואים את המשפטים שסומן תחתיהם קו, את ההערות הקטנות ששורבטו בשוליים, את הפרחים שהושארו להתייבש בין הדפים, ואפילו את פתקי ההחלפה שהטקסט כבר כמעט נמחק מהם.
ואנחנו עדים גם לדברים קצת פחות מלבבים. כן, אנחנו יודעים מי בחר שלא לשמור ספר שהסופר הקדיש לו. אנחנו רואים דפי ספר שהשתמשו בהם כדי לכתוב כלאחר יד מתכון, מספר טלפון או רשימת מכולת. אנחנו נתקלים בדפים קרועים, בתמונות מחברים שקשקשו עליהם שפם, ואפילו (רמחנא ליצלן) באוזני חמור.
ולפעמים ישנם רגעים מרתקים במיוחד, כמו למשל בתמונה לעיל. בעליו הקודמים של הספר טרח וכתב רשימת ביקורת קצרה על הכרך שהוא קרא. ״מצער שגם כאן העורכים נופלים לפתטיות של חיסול חשבונות, ולעניין המביש שמשתתפים בחוברת מחלקים שבחים על משתתפים אחרים בחוברת״, כתב הקורא המלומד בכתב יד משובח. היש דבר נפלא מזה? |
