היום לפני 177 שנה, הלכה לעולמה אחת הסופרות והמשוררות החשובות של המאה ה־19, מבכירות הגותיקה האנגלית, האחות האמצעית לבית הסופרות הנודע – אמילי ברונטה. לא רק את מותה אנו מציינים כעת, אלא גם את החדווה המחודשת לה זוכה הרומן המפורסם (והיחיד) שכתבה: ״אנקת גבהים״ שראה אור שנה לפני מותה, ב־1847. גל ההתעניינות הזה התעורר בזכות האדפטציה הקולנועית החדשה של הספר, בבימוי אמרלד פנל ובכיכובם של מרגו רובי וג'ייקוב אלורדי. הסרט יגיע למסכים רק בעוד חודשיים, אבל כבר גרם ללא מעט פולמוסים, והפך את הרומן לחביב מועדוני הקריאה.
אנחנו, באופן עקרוני, יותר בקטע של ספרים מאשר של עיבודים. אז שבנו וקראנו את הספר, שהוגדר לא אחת כ״סיפור האהבה הגדול ביותר שנכתב״. המסקנה ששבנו איתה היא שאיננו בטוחים שמדובר בסיפור אהבה כלל, לא כל שכן סיפור אהבה גדול. גיבור הספר היתקליף, לטעמנו, אינו המאהב הגדול ביותר בתולדות הספרות, אלא דווקא הנָבָל האיום ביותר שלה. הוא זורע חורבן, שיגעון ומוות בכל אשר הוא הולך, ומביא לתבוסתם הכואבת של כל אלו שהוא נכנס לחייהם. היתקליף, ארוך־שיער, יפה־תואר ושרירי ככל שהוא יהיה בקולנוע, הוא למעשה אחת הדמויות המפחידות והמסוכנות ביותר של ספרות התקופה – וזה לא שחסרים לו מתחרים. על כל מקרה, ״אנקת גבהים״ הוא נצחי, מרתק, יוצא דופן, קצת מפחיד, ובהחלט שווה קריאה! |
